טיפול שורש
יום הדין. כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה עם זכויותיהם ועוונותיהם.
היום ייקבע מי לחיים ומי, חלילה, למיתה.
חרדת הדין עומדת באוויר. קול השופר פולח את הנפש ומרעיד אותה. אני
פותח את הסידור, מתכונן להתוודות על חטאי, לומר לקב"ה: "חטאתי,
עוויתי, סלח לי על עוונותיי וכתבני בספרן של צדיקים, לשנה טובה
ומתוקה".
רגע, מה הולך פה? איפה הווידוי? - אני מדפדף, ואין זכר לווידוי בתפילה.
אין צער על חטאים או בקשת סליחה. במקום זה אני מוצא זיכרונות,
מלכויות, שופרות, "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
אם היום הוא יום הדין, צריך לבכות על מעשינו ולבקש מחילה וכפרה? אין
זה הזמן להתרפק על מלכות ה'!
כל המעשים שלי נובעים מתוך השקפת עולם , בין אם אני מודע לכך ובין אם
לא. אם אני מדריך בבני עקיבא - זה כנראה בגלל שאני חושב שזה דבר
חשוב. אם אני לא קם בזמן לתפילה - כנראה התפילה איננה מספיק
משמעותית בחיי. כל דבר שאני אומר ועושה מבטא את הנפש שלי, את
הכיוון שלה בעבודת ה'.
לכן אם אני רוצה לעשות שינוי עמוק ואמיתי הוא צריך להיעשות בהשקפת
העולם שלי, בכיוון שלי בחיים. לא מספיק לפתור את הבעיה הנקודתית,
אלא צריך לשנות מבט.
ראש השנה איננו יום לבקש מחילה. זהו יום המלכת ה'.
אני מבין שכל חטאיי נובעים מכך שהקב"ה אינו מספיק נוכח ומרכזי
בחיים שלי. אם אני יכול לעשות מעשה נגד רצונו - לא לגמרי הבנתי שה'
הוא המלך. אם הייתי מרגיש את ה' והייתי מציב אותו מולי תמיד - לא
הייתי חוטא. כנראה אני לא מספיק חי כך. אם לא אשנה את הכיוון אלא
אתקן רק את המעשים הפרטיים - שוב אפול.
שַנֶה גישה! המלך את ה' עליך! ממילא לא תוכל לחטוא; תיקנת את
השורש.
התפילה מבטאת את תוכנו של היום, את עבודת ה' המיוחדת שבו. לכן
תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' בעולם, כי זו המהות של ראש
השנה - שינוי פנימי, 'טיפול שורש'.
(בשביל הנשמה, לימוד לראש השנה)
"כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה• הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת...
וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ - הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא•"
ביאורי מילים: מַהוּת הַנְּשָׁמָה – שהנשמה היא חלק אלוה ממעל. וְאִם תֹּאמַר וכו' – תשובה אל ה' בלי תשובה אל העצמיות, בלי הבנה את התוכן הפנימי של ההוויה, היכן היא צריכה להגיע ומה התפקיד של כל חלק מחלקיה - היא תשובה של שקר; ושם ה' שהיא נושאת אינו אמיתי, כי אינו משקף את האמת האלוהית שבפנימיות ההוויה.
(אורות התשובה טו, י)
מדוע חזרה בתשובה אל ה' בלי שאני שב לעצמי היא תשובה של רמיה? מה הסכנה הגדולה שבזה?
***
"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
לְאַהֲבָה אֶת-יה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ"
(דברים ל, יט-כ)
***
"דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה הַיּוֹתֵר מְקוֹרִית• וְטוֹבָה, הַנּוֹבַעַת מֵאוֹר הַתּוֹרָה בָּעוֹלָם, הִיא הַשִּׁנּוּן בְּחֵלֶק דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכָל הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַכְּלוּלִים אֶצְלֵנוּ בְּלִמּוּד "חֹשֶׁן מִשְׁפָּט", בְּכָל הַבְּקִיאוּת הַגִּרְסָאִית הַיּוֹתֵר בְּהִירָה, וְכָל הַחֲרִיפוּת• הַיְשָׁרָה וְהָרְחָבָה הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִית. הִיא מְתַקֶּנֶת אֶת כָּל מִכְשׁוֹלֵי הַלֵּב שֶׁבַּחַיִּים וּמַעֲמִידָה אֶת הַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי עַל בְּסִיסוֹ הַנֶּאֱמָן• וְנוֹטֶלֶת אֶת מַחַץ הַסָּפֵק וְהַנְּבוּכָה• מִתּוֹךְ הַנְּשָׁמָה, עַל יְדֵי מַה שֶּׁמְּאִירָה הִיא בְּאוֹרָהּ הַבָּהִיר אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים"
ביאורי מילים: מְקוֹרִית – מחוברת למקור. הַחֲרִיפוּת – לימוד עיוני. הַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי עַל בְּסִיסוֹ הַנֶּאֱמָן – התורה היא הבסיס הנאמן שדרכו אנו לומדים ובעזרתה נפגשים בצדק האלוהי האמיתי. נוֹטֶלֶת אֶת מַחַץ הַסָּפֵק וְהַנְּבוּכָה – מסירה מהנשמה את הספק והמבוכה המוחצים אותה ומונעים אותה מלפעול.
(אורות התשובה יג, ה)
יום הדין. כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה עם זכויותיהם ועוונותיהם.
היום ייקבע מי לחיים ומי, חלילה, למיתה.
חרדת הדין עומדת באוויר. קול השופר פולח את הנפש ומרעיד אותה. אני
פותח את הסידור, מתכונן להתוודות על חטאי, לומר לקב"ה: "חטאתי,
עוויתי, סלח לי על עוונותיי וכתבני בספרן של צדיקים, לשנה טובה
ומתוקה".
רגע, מה הולך פה? איפה הווידוי? - אני מדפדף, ואין זכר לווידוי בתפילה.
אין צער על חטאים או בקשת סליחה. במקום זה אני מוצא זיכרונות,
מלכויות, שופרות, "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
אם היום הוא יום הדין, צריך לבכות על מעשינו ולבקש מחילה וכפרה? אין
זה הזמן להתרפק על מלכות ה'!
כל המעשים שלי נובעים מתוך השקפת עולם , בין אם אני מודע לכך ובין אם
לא. אם אני מדריך בבני עקיבא - זה כנראה בגלל שאני חושב שזה דבר
חשוב. אם אני לא קם בזמן לתפילה - כנראה התפילה איננה מספיק
משמעותית בחיי. כל דבר שאני אומר ועושה מבטא את הנפש שלי, את
הכיוון שלה בעבודת ה'.
לכן אם אני רוצה לעשות שינוי עמוק ואמיתי הוא צריך להיעשות בהשקפת
העולם שלי, בכיוון שלי בחיים. לא מספיק לפתור את הבעיה הנקודתית,
אלא צריך לשנות מבט.
ראש השנה איננו יום לבקש מחילה. זהו יום המלכת ה'.
אני מבין שכל חטאיי נובעים מכך שהקב"ה אינו מספיק נוכח ומרכזי
בחיים שלי. אם אני יכול לעשות מעשה נגד רצונו - לא לגמרי הבנתי שה'
הוא המלך. אם הייתי מרגיש את ה' והייתי מציב אותו מולי תמיד - לא
הייתי חוטא. כנראה אני לא מספיק חי כך. אם לא אשנה את הכיוון אלא
אתקן רק את המעשים הפרטיים - שוב אפול.
שַנֶה גישה! המלך את ה' עליך! ממילא לא תוכל לחטוא; תיקנת את
השורש.
התפילה מבטאת את תוכנו של היום, את עבודת ה' המיוחדת שבו. לכן
תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' בעולם, כי זו המהות של ראש
השנה - שינוי פנימי, 'טיפול שורש'.
(בשביל הנשמה, לימוד לראש השנה)
"כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה• הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת...
וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ - הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא•"
ביאורי מילים: מַהוּת הַנְּשָׁמָה – שהנשמה היא חלק אלוה ממעל. וְאִם תֹּאמַר וכו' – תשובה אל ה' בלי תשובה אל העצמיות, בלי הבנה את התוכן הפנימי של ההוויה, היכן היא צריכה להגיע ומה התפקיד של כל חלק מחלקיה - היא תשובה של שקר; ושם ה' שהיא נושאת אינו אמיתי, כי אינו משקף את האמת האלוהית שבפנימיות ההוויה.
(אורות התשובה טו, י)
מדוע חזרה בתשובה אל ה' בלי שאני שב לעצמי היא תשובה של רמיה? מה הסכנה הגדולה שבזה?
***
"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
לְאַהֲבָה אֶת-יה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ"
(דברים ל, יט-כ)
***
"דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה הַיּוֹתֵר מְקוֹרִית• וְטוֹבָה, הַנּוֹבַעַת מֵאוֹר הַתּוֹרָה בָּעוֹלָם, הִיא הַשִּׁנּוּן בְּחֵלֶק דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכָל הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַכְּלוּלִים אֶצְלֵנוּ בְּלִמּוּד "חֹשֶׁן מִשְׁפָּט", בְּכָל הַבְּקִיאוּת הַגִּרְסָאִית הַיּוֹתֵר בְּהִירָה, וְכָל הַחֲרִיפוּת• הַיְשָׁרָה וְהָרְחָבָה הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִית. הִיא מְתַקֶּנֶת אֶת כָּל מִכְשׁוֹלֵי הַלֵּב שֶׁבַּחַיִּים וּמַעֲמִידָה אֶת הַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי עַל בְּסִיסוֹ הַנֶּאֱמָן• וְנוֹטֶלֶת אֶת מַחַץ הַסָּפֵק וְהַנְּבוּכָה• מִתּוֹךְ הַנְּשָׁמָה, עַל יְדֵי מַה שֶּׁמְּאִירָה הִיא בְּאוֹרָהּ הַבָּהִיר אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים"
ביאורי מילים: מְקוֹרִית – מחוברת למקור. הַחֲרִיפוּת – לימוד עיוני. הַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי עַל בְּסִיסוֹ הַנֶּאֱמָן – התורה היא הבסיס הנאמן שדרכו אנו לומדים ובעזרתה נפגשים בצדק האלוהי האמיתי. נוֹטֶלֶת אֶת מַחַץ הַסָּפֵק וְהַנְּבוּכָה – מסירה מהנשמה את הספק והמבוכה המוחצים אותה ומונעים אותה מלפעול.
(אורות התשובה יג, ה)
